<h1>כתוב שם לראב"ד</h1>
<h2>דף י:</h2>
במאור דף ג: ד"ה אמר רב פפא. לרי"ף סי' תט. כתוב שם: אמר רב פפא זאת אומרת עידי הגט אין חותמין זה בלא זה וכו', עד ואנן לא אתברר לן הדין סברא מדאמרינן אין חותמין זה בלא זה. אמר אברהם: איני צריך להשיב עליו כיון שחזר בו בסוף דבריו.
<h2>דף יא.</h2>
במאור דף ג: ד"ה כללא דשמעתא. לרי"ף סי' תי. כתוב שם: כללא דשמעתא דשמות מובהקין וכו' ורבי שמעון בין במתני' בין בברייתא אליבא דרבי עקיבא קאי דהוא רביה. אמר אברהם: אין דבריו מחוורין, שאין דברי רבי שמעון אליבא דרבי עקיבא משום דקשיא הא דאמרינן לעיל [דף יא.] סיפא אתאן לגיטי ממון לא הוזכרו גיטי ממון דפסולין אלא בהדיוט, כלומר לא בא רבי שמעון לחלק אלא בין ערכאות להדיוט שבערכאות הכל כשר ובהדיוט הכל פסול, ולעולם בערכאות שהכשיר דוקא בעידי מסירה ובשמות מובהקין לגיטי נשים ושחרורי עבדים, ואם כדבריו הרי גיטי ממון כשרים לרבי עקיבא אפילו בהדיוט. גם מה שכתב ובשמות מובהקין אינו מחוור, כי כל מה שנעשה בעדי הדיוטות שלהם לא יועיל עידי מסירה ושמות מובהקין משום דחיישינן דילמא עשוייה עשיה, ואפילו כדין פסול. סוף דבר אין נראין לי דבריו, לפי שלא היה לרבי אליעזר ב"ר יוסי לומר לא כך נחלקו רבי עקיבא וחכמים על השטרות העולין בערכאות של גוים בשמות שאין מובהקין שהן כשרים חוץ מגיטי נשים ושחרורי עבדים, על מה נחלקו על שמות מובהקין ואפילו בהדיוט, גם מה שכתב בדברי רשב"ג אף אלו כשרים וכו' אף שמות שאינן מובהקין ובהדיוט, כל זה חוץ מן השיטה, דשמות שאינן מובהקין מאן דכר שמייהו. וגם בהדיוט דקאמר אינו כלום, כאשר פירשנו. אלא אף אלו כשרים דקאמר גיטי נשים קאמר, וסדר הברייתא על אופניה כך היא: לא נחלקו רבי עקיבא וחכמים על כל השטרות העולין בערכאות שהן כשרין אפילו בשמות שאינן מובהקין חוץ מגיטי נשים ושחרורי עבדים, על מה נחלקו על שנעשו בהדיוט, שאר שטרות רבי עקיבא מכשיר וחכמים פוסלין, ורבי שמעון כחכמים, רשב"ג אומר אף גיטי נשים כשרים בשמות מובהקין במקום שאין ישראל חותמין. ומשמע דבמקום שישראל חותמין אפילו בשמות מובהקין לא סגי להו, והיינו דאקשינן לרשב"ג מאי שנא בהני דלא גזרינן ומאי שנא בהני דגזרינן.
<h2>דף יא:</h2>
במאור דף ד: ד"ה וההיא. לרי"ף סי' תיא. כתוב שם: עוד, משמע דהלכה כרבי שמעון מהאי לישנא וכו'. אמר אברהם: מהא לא משמע כלל, אלא כיון דספיקא האוי ושמות מובהקין נינהו ובעידי מסירה, ורבנן דפסלי משום גזירה הוא דפסלי, כולי האי לא חיישינן דמילתא דלא שכיחא וספיקא לא חיישינן.
במאור דף ד: ד"ה מתני' וחכ"א. לרי"ף סי' תיב. כתוב שם: וחכמים אומרים בגיטי נשים אבל לא בשחרורי עבדים וכו', וכתב עלה הרב אלפסי ז"ל והני מילי לחזרה, אבל עבדא לא נפיק לחירות עד דמטי גיטא לידיה, כדתנן האומר תנו גט זה לאשתי וכו'. ואין הדברים נראין כן כמו שכתב, דהא אמרינן בברייתא מה אילו עבד כהן שברח כו'. אמר אברהם: אף אני כך כתבתי בחיבור השגותי עליו, ויותר ראיות ממה שכתוב בזה החיבור. ומה שכתב בסוף דבריו ואפילו מאן דגריס בה מוקים לה כשלא הוציא הגט מתחת ידו ולא זכה בו על ידי אחר, זה אינו כלום, שאם כן אפילו מחיים כל זמן שהגט תחת ידו כי אמר תנו מאי האוי והלא לא מסרו לידם.
<h2>דף טו:</h2>
במאור דף ז. ד"ה רש"י. לרי"ף סי' תכב. כתוב שם: רבי' שלמה ז"ל גרס או כרבא או כרב אשי ולאפוקי מדרב חסדא דהיא עדיפא מדידה וכו' עד ולהכי אמרי' ולאפוקי כלומר לא הויא סיעתיה. אמר אברהם: אנן ה"ג ולאפוקי מדרב אשי ומאי לאפוקי דאיהו מכשר כדרבא וכדרב חסדא ואנן חזינן דמתני' קא פסיל בהו.
<h2>דף כז.</h2>
במאור דף יד. ד"ה כתב הרי"ף לחומרא. לרי"ף סי' תמא. כתוב שם: כתב הרי"ף ז"ל לחומרא עבדינן דלא עבר אדם שם אבל אם עבר אדם שם והוחזקו שני יוסף בן שמעון חיישינן שמא נפל ממנו, וקשיא דידיה אדידיה, דהא איהו גופיה ז"ל פסק בבבא מציעא [סי' רעב דף י:] כלישנא בתרא דרבי זירא [שם דף יח:] אע"ג דלא הוחזקו לא נהדר. אמר אברהם: אין זו קושיא, שאע"פ שעבר אדם שם כיון שיודע שלא עברה השיירה כמקום שאין השיירות מצויות דמי, ובמקום שאין השיירות מצויות בעינן הוחזקו ועבר אדם שם, דתרתי חומרי לא עבדינן, או מצויות והוא שעבר שם אדם. אבל אני דקדקתי עליו דקדוק אחר במה שכתב והלכה כרב אשי דהוא בתרא הלכך לא הדרינן גם לזמן מרובה במקום שהשיירות מצויות אלא כגון דאמרי עדים מעולם לא חתמנו אלא על גט אחד של יוסף בן שמעון, וקשיא לן מאי דאמרינן ביבמות [דף קטו:] בענין יצחק ריש גלותא דפליגי אביי ורבא, דרבא אמר דלא חיישינן לתרי יצחק ריש גלותא, ופסק הרב ז"ל כרבא, והא התם כמקום שהשיירות מצויות דמי, דהא איכא למיחש לכולי עלמא, וכיון דלא הוחזקו שני יצחק ריש גלותא שרי רבא לדביתהו אלמא מקום שהשיירות מצויות בעינן, דאי לא הוחזקו לא חיישינן לתרי יצחק, והכי איבעי ליה למימר והלכה כרב אשי דהוא בתרא, ולא מהדרינן גט לזמן מרובה במקום שהוחזקו אלא או כדרבי ירמיה או כרב אשי, ועיקר התירוץ שנראה לי בשרשי הדברים דההוא מעשה דיצחק ריש גלותא אע"ג דבמקום שהשיירות מצויות הוה מכל מקום ריש גלותא אינו אלא בבבל, ואם לא הוחזקו בבבל שני יצחק ריש גלותא לא חיישינן, אבל אינש דעלמא בגט כיון דבמקום שיירות הוא חיישינן לשם עיר אחרת כשם זו העיר, ואע"פ שבאותה העיר הכתובה בגט לא הוחזקו בה שני יוסף בן שמעון, והיינו דאמר ליה רבא יבדק כל העולם כלו מיבעי ליה, כלומר איך לא כתבו לו שאם נמצא במקום שיירות כל העולם כלו צריך בדיקה, שיש נהרדעא אחרת בכל העולם אלא משום כבודו הוא דשלחו ליה הכי ובטחו בחכמתו כיון שהצריכוהו בדיקה אם נמצא במקום שיירות שלא תועיל לו בדיקה וחכימא ברמיזה, מכל מקום בההוא מעשה הלכתא כרבא, וגמרינן מינה דבמקום שאין השיירות מצויות לא חיישינן לשני יוסף אלא אם כן הוחזקו. ואביי היה חושש לעולם אלא אם כן בדקו מקום הגט או שמצאו לאלתר. וההיא גיטא דענן בר חייא [יבמות דף קטז.] מקום שאין השיירות מצויות הוה, ומשום דהוחזקו תרי ענן בר חייא איצטריכו למיבדק דילמא איכא טפי ולא קשיא לרבא כנ"ל.
<h2>דף ל:</h2>
במאור דף טו: ד"ה תניא. לרי"ף סי' תן. כתוב שם: תניא רבי אומר יורשין שירשו קרקע. נ"ל דאסיפא דמתניתין קאי, אם הלוה בפני בית דין אין צריך ליטול רשות מן היורשין, דבפני בית דין כמלוה בשטר דמיא וגביא מן היורשין שירשו קרקע. אמר אברהם: מי שמע כזאת, הלא מה שאמר יורשין שירשו רבינא ורב אשי סמכו אותו ארישא שלא הלוה בפני בית [דין] וכן הדין, כי מפני שהיא מלוה על פה צריך רשות מן היורשין, אבל מלוה בבית דין אע"פ שלא ירשו קרקע מפריש עליהן בחזקת אותו השבט ואע"פ שאין להם שום יורש, והיינו מתני' ואי הוה פליג אמתניתן הוה מפרש בגמרא מתני' דלא כרבי אלעזר בן יעקב.
<h2>דף לז.</h2>
במאור דף יט: ד"ה תנן התם. לרי"ף סי' תס. כתוב שם: תנן התם [שביעית פ"י מ"ב] המלוה את חבירו על המשכון והמוסר שטרותיו לבית דין אין משמיטין וכו', עד ואמר ליה שאני משכון דקני ליה כדרבי יצחק וכו' עד סופא, משא"כ בהלוהו ודר בחצירו דלא מקניא ליה חצר בהלואה לעולם הלכך לא מהניא ליה תפיסתו. אמר אברהם: ומה יעשה בשמעתא דפסחים [דף לא.] דאמרינן בענין נכרי שהלוה את ישראל על חמצו ומוקים לה בשהרהינו אצלו וכדרבי יצחק ופליגי בישראל מגוי אי קני ליה משכון או לא, אבל ההיא דשבועות [דף מד:] אימר הא אמרינן ולאו מילתא פסיקא קאמר דאיפשר דרבי יצחק בכל ענין קאמר, מיהו כיון דהלכתא כותיה לא בעינן לאוקומיה מילתיה כתנאי לגמרי אלא היכא דאפשר לקיומיה בחד גונא מיהת כדברי הכל מוקמינן לה, ואי משכחת ביה פלוגתא מוקמינן לה באידך גונא.
<h2>דף מה:</h2>
במאור דף כד. ד"ה הא דתנן. לרי"ף סי' תעז. כתוב שם: הא דתנן [אומרים להם] שתיקותיך יפה ליך מדבוריך, פירש הרי"ף ז"ל משום דאמרינן לה השתא היא דבריאת, ואין זה הפירוש נכון, שאין לאילונית בריאות לעולם, אלא טעות היתה שהיו סבורים בה שהיא אילונית וכו', עד דמצי למימר לה בעל אדעתא דתתבעין כתובתיך לא גירשתיך וכו'. אמר אברהם: הרב אדוני חמי ז"ל פירש כך. ומה יעשה ביבמות [דף סה.] במי ששהתה עם שלשה בעלים עשר שנים לא ילדה ונשאת לרביעי וילדה והיא תובעת כתובתה מן השלישי דאמרינן לה השתא הוא דבריאת, ונימא לה הכי אדעתא דתתבעי כתובתך לא גרשתיך. ועוד דכי מפיק לה לאו על הדין תנאה מפיק לה אלא דאמר לה משום אילונית אני מוציאך כדאמר בהמוציא את אשתו משום שם רע [דף מה:] והוא שאמר לה משום שם רע אני מוציאך, ואם כן תביעת כתובתה דידה היכי מקלקלא לה, אלא כתובה ודאי לית לה אפילו צווחא כולי יומא דאמרינן לה השתא הוא דבריאת, שכן אמרו [שם דף סד:] שרה אמנו אילונית היתה ונתרפאה, ואהדורי נמי לא מהדר לה בשום טעות דהא התרינו בו בשעת גירושין שלא יחזירנה לעולם בשום פנים ואפילו יהיו לה כמה בנים. והא דאמר רבי יהודה שתיקותך יפה ליך מדיבוריך, יפה הוא לה אלא שהדבור אינו מקלקלה. מכל מקום גנאי הוא לה הדבור משום לעז הבריות שלא שמעו התנאי עמה בשעת הגירושין. ומה שכתב דנקיטין בה לחומרא כרבי יהודה דחייש לקולא ואע"ג דלא כפליה לתנאיה, אף אני כך כתבתי ולא ידעתי על מה. דלענין גיטין תנאי כפול בעינן, ועוד כיון דאמרינן לה השתא הוא דבריאת לדידיה נמי איבעי ליה לקלקלה אמרינן ליה בההיא שעתא אילונית הוי והשתא הוא דבריאת וההוא גברא הוא דלא זכה להבנות הימנה. אלא דקשיא לן להא מילתא אי האי טענה אית בה מששא דרבנן אדרבנן מאי קשיא לן, דילמא האי דאמרינן יחזיר משום דלא מצי מקלקלה, אלא ודאי אע"ג דאיכא הך טענה לגבי כתובתה לענין קלקול ולעז הבריות אינה טענה.
<h2>דף נ.</h2>
במאור דף כד: ד"ה ה"ג. לרי"ף סי' תפב. כתוב שם: ה"ג בפירוש ר"ח ז"ל, שפאי עידית גובה בבינונית, השפאין הם סביבות העידית, כגון עשבים הגדלים על המצרים והוא דבר העומד לימכר וליטול דמיו, לפיכך המזיק אותו נידון כבעל חוב, אע"פ שהן סמוכות לעידית, וגבי יתמי אוקמוה רבנן אדאורייתא. אמר אברהם: הגאון לא פירש כך, אבל אותן השפאין פחותים הרבה אפילו מזיבורית, ודי לו אם יטול בבינונית. ויש לי מסעד לזה הפירוש בירושלמי [פ"ה ה"א] וכבר כתבתי הכל והרחבתי בהשגותי על הרב ז"ל, וסוף דבר לא נתחוור הפירוש הזה לפי הסוגיא. ואני כתבתי בו פירוש אחר טוב מכולן. ויש לו מסעד מן הירושלמי [שם]. אך דברי זה אין בהם ממש, כי כשעומדים למכור מאי הוי ולמה יפחות דינו משאר נזקין.
<h2>דף נא.</h2>
במאור דף כה. ד"ה אמר רבי יצחק. כתוב שם: אמר רבי יצחק שני כיסין קשורין מצאת לי והלה אומר לא מצאתי אלא אחד, נשבע. פירוש אע"פ שלא ידע בעל האבדה במציאתו אלא מתוך דבריו של המוציא כשהחזירה ואמר לו כיס אחד מצאתי לך וכו', עד וחכמים אומרים אינו אלא כמשיב אבדה ופטור מאחר שהוא עצמו פתח לו וכו'. אמר אברהם: כבר הרחבתי לדבר על זה, כי לא השויתי עם הרב ז"ל בחזרתו שחזר ופסק כרבי אליעזר בן יעקב משמעתתא דשבועות [דף מב:] ולא מסתברא כותיה. וזאת השמועה פירשתיה והבאתי ראיה מן הירושלמי למה שכתבתי בשבועות אך לא כדברי בעל החיבור הזה שמחלק בפתיחת טענה בין שפותח התובע לפותח הנתבע. וסוף דבר הלכה כרבנן ודלא כרבי אליעזר בן יעקב, ודלא כרבי יצחק דקאי בשיטתיה.
<h2>דף נה.</h2>
במאור דף מ. ד"ה אמר לה. לרי"ף סי' תקמד. כתוב שם: אמר לה כנסי שטר חוב זה או שמצאתו מאחוריו, קוראה והרי היא גיטה, אינו גט עד שיאמר לה הא גיטיך. אמר אברהם: ואפילו במדבר עמה על עיסקי גיטה. כתוב שם: ואיכא דקשיא ליה הא דגרסינן בפרק הניזקין [דף נה.] וביבמות בפרק חרש שנשא פקחת [דף קיג:] אמר רבא מעדותו של רבי יוחנן בן גודגדא נלמוד אמר לעדים ראו גט זה שאני נותן לאשתי וחזר ואמר לה כנסי שטר חוב זה הרי זו מגורשת, לאו אמר רבי יוחנן בן גודגדא לא בעינן דעתא הכא נמי לא בעינן דעתא. אמר אברהם: דברים שהם פשוטים בגמרא איך בלבל אותם, כי זה שאמר לה כנסי שטר חוב זה חיישינן דלמא בטולי בטליה, ואילו היה מדבר עמה מתחלה על עסקי גיטה ואפילו הכי כי שקלא מניה ואמר לה הא גיטיך היא מגורשת, דספיקא בעלמא הוא דהוי והשתא הוא דמגלי דעתיה דלא בטליה אלא משום כיסופא הוא דאמר לה הכי, אבל כי אמר לעדים ראו גט זה שאני נותן לאשתי אע"פ שאמר לה כנסי שטר חוב זה הוי גט, דאי איתא דבטליה לעדים הוה אמר להו והאי דאמר לה הכי משום כיסופא הוא דאמר לה והכי איתא ביבמות [שם]. והא דאמרינן בקידושין [דף ו.] אילימא כשאין מדבר עמה על עסקי גיטה וקידושיה מנא ידעא לה מאי קאמר לה, אני אומר שאף על הגירושין הוא מקשה, ולא כדברי בעל החבור הזה, אלא כיון שהוא אמר לה בלשונות זרות שאין להם משמעות על הגירושין הויא לה כמאן דמחייך בהדה דבטולי בטליה לגיטא, והאי דקאמרינן מנא ידעה הא ודאי משום קידושיה נקט להאי לישנא, מיהא משום גירושין נמי איכא לאקשויי מהיכן נודע שלשם גירושין נתן לה הואיל ובלשונות זרות אמר לה דילמא אחוכי קא מחייך בה, ותריץ ליה לעולם במדבר עמה על עסקי גיטה וקידושה ואי דיהב לה סתם ה"נ דהוה גיטה והוו קידושיה, וכי איבעיא לן דאמר בהני לישני וכו'. מיהו אע"ג דלא בעינן דעתה רמז מיהו בעינן, ובחרשת בעינן רמיזה או שיאמר לעדים ראו גט זה שאני נותן לה, ובפיקחת שיהא מדבר עמה על עסקי גיטה, דפשטה דמתני' [מע"ש פ"ד מ"ז] היה מדבר עמה על עסקי גיטה וקידושיה וכו' קתני גיטה דומיא דקידושיה דנהי דדעתה דאשה לא בעינן אבל דעת האיש מיהא בעינן. כתוב שם: ולדברינו אנו הוא הדין לגירושין דבעינן שידעו העדים במאי דקאמר, ואין בין קידושין לגירושין אלא שבקידושין בעינן דעת העדים ודעת האשה ובגירושין די לנו בדעת העדים. אמר אברהם: או שיהא מדבר עמה על עסקי גיטה ולא יאמר לה דבר שנראה כמבטלו.
<h2>דף סא.</h2>
במאור דף כז: ד"ה אשת חבר. לרי"ף סי' תצו. כתוב שם: אשת חבר טוחנת עם אשת עם הארץ. עד כאן פירוש הערוך אמר אברהם: איך הניח הדרך הישר ובחר בדרך הפלגה.
<h2>דף סד.</h2>
במאור דף כט: ד"ה איתמר. לרי"ף סי' תקח. כתוב שם: איתמר בעל אומר לפקדון ושליש אומר לגירושין וכו'. כתב עלה הרי"ף ז"ל מתחלה בהלכותיו הלכתא כרב הונא, ולבסוף חזר בו [וצוה להגיה] כו', והרב רבי אפרים הכריע כדברי הרב ז"ל הראשונים, משום דרב הונא רביה דרב חסדא. אמר אברהם: מסתברא כחזרתו מדאותבוה לרב הונא מברייתא דקתני וכן לגיטין וכן לשטרות, ואיצטריך ליה לרב הונא לדחוקי מאי גיטין גיטי ממון ומידי גבי הדרי תניין, ועוד דסוגיין כוותיה.
<h2>דף סד:</h2>
במאור דף ל: ד"ה כתב הרי"ף. לרי"ף סי' תקיד. כתוב שם: כתב הרי"ף ז"ל צרור וזורקו אגוז ונוטלו זוכה לעצמו ואין זוכה לאחרים, וכנגדו בקטנה מתגרשת בקידושי אביה וכו', עד ולעולם הוא הדין לקטנה שיש לה יד וכו'. אמר אברהם: אמת כי ממה שהקשה רבא על רב נחמן במסכת קידושין [דף מד:] דבעא רבה נערה מהו שתעשה שליח לקבל גיטה וכו' ואמר לו אינה עושה שליח, ואותביה רבא מהא דקטנה שאמרה התקבל לי גיטי אינו גט עד שיגיע הגט לידה, הא נערה הרי זה גט, אלמא קטנה כי הגיע גט לידה מיהא הוי גט ואפילו בחיי אביה. מיהו אנן אמסקנא סמכינן דמוקי לה בשאין לה אב, ובשאין לה אב קטנה מתגרשת משיגיע גט לידה אבל בחיי אביה אפילו הגיע הגט לידה אינה מגורשת כפשטא דמתניתין נערה המאורסה היא ואביה מקבלין גיטה נערה אין קטנה לא. ואין לנו לחזור בתהפוכות אחר סברות. ועוד כי הוא קולא באשת איש. ומה שאמר שמצא בדברי רב האיי גאון זצ"ל התירוץ שכתב ביבמות שיש הפרש בין שמירת קידושין לשמירת הגט מפני שיש בהן כסף ושוה כסף, ואני איני יודע מה הפרש יש ביניהם, שהרי פירשו [גיטין דף סד:] ביודעת לשמור גיטה כל שמבחנת בין גיטה לדבר אחר, כלומר ששומרת אותו יותר מדבר אחר מפני שהוא צריך לה והיינו שיודעת לשמור את גיטה, וכן אמרו בקידושין שיודעת לשמור את קידושיה, ואין הפרש ביניהם, אבל יש כאן קושיא אחרת שהיא צריכה לפנים, והיא מה שאמרו [יבמות דף קז:] רבי חנינא בן אנטיגנוס אומר קטנה שאינה יודעת לשמור קידושיה אינה צריכה למאן, הא יודעת לשמור קידושיה צריכה למאן, והכא אמרינן עד שתגיע לעונת הפעוטות, הא ודאי צריכה תירוץ, וכבר תירצנוה מכמה שנים, דהתם שהשיאוה אמה או אחיה לדעתה הילכך סגי לה ביודעת לשמור את קידושיה, אבל היכא דקדשה נפשה בעינן עד שתגיע לפעוטות, והגיעה לעונת נדרים שפירש הרב צרפתי ז"ל י"ג שנה ותביא שתי שערות, בעל הלכות כך פירש כמו כן, ומאי לעונת נדרים שאפילו אמרו אין אנו יודעים לשם מי נדרנו נדריהם נדר היינו מי"ג שנה ואילך והביא שתי שערות, והילכתא כרבא. וזהו האמת כדי להעמיד כל דברי רבא כהלכה. ותו לא מידי.
<h2>דף סו:</h2>
במאור דף לב: ד"ה שלחו ליה. לרי"ף סי' תקכו. כתוב שם: שלחו ליה מבי רב לשמואל אמר לשנים כתבו גט ותנו וכו'. ולאו דוקא כתבו, אלא משום דכל תנו לשנים כמאן דאמר להו כתבו דמי נקט לישנא רוחא וכו', עד מאי היא אילימא מילי אי ממסרן לשליח או לא, כלומר או כרבי מאיר או כרבי יוסי וכו'. אמר אברהם: כבר בעל החיבור הזה מבחוץ בדבר הזה שאין פירושו עיקר.
<h2>דף עד.</h2>
במאור דף לה. ד"ה ה"ג בספרי ספרד. לרי"ף סי' תקלד. כתוב שם: ה"ג בספרי ספרד, ובספרים הבאים מן הישיבה, וחכמים אומרים מגורשת לכל דבר ובלבד שימות וכו'. אמר אברהם: מאיר באו לו לבדו ספרי ספרד וספרי הישיבות, ואף אנחנו ראינו ספרי ספרד והם שוים לספרינו.
במאור דף לז: ד"ה כתוב בהלכות. לרי"ף סי' תקמ. כתוב שם: כתוב בהלכות כל האומר על מנת כאומר מעכשיו דמי, וכן הלכתא. כתב עלה הרב רבי אפרים ז"ל גרסינן בכתובות [דף פו:] בפרק הכותב בעי מניה רמי בר חמא מרב חסדא הרי זה גיטיך ולא תתגרשי בו וכו', עד ואי אמר לה מעכשיו מגורשת ואפילו נקרע הגט או שאבד בין לקולא בין לחומרא. אמר אברהם: הריני כמשיב על דבריו, ומנין לו באומר לה מעכשיו ולאחר שלשים ונתקרע הגט או שאבד שהיא מגורשת. אילימא ממה שאמרו [גיטין דף עד.] בעל מנת שהוא כאומר מעכשיו ואמרו על זה שאם נתקרע הגט או שאבד למאן דאמר והיא תתן מגורשת, והלא גם כן לענין קידושין על מנת שאתן לך מאתים זוז הרי זו מקודשת והוא יתן ואמרינן שאם קבלה קידושין מאחר לרב הונא לא תפסי בה קידושין, ואמרינן במעכשיו לאחר שלשים יום שאם נתקדשה לאחר בתוך שלשים יום כרב דאמר [קידושין דף נט:] מקודשת ואינה מקודשת לעולם, אלמא על מנת עדיף ממעכשיו ולאחר שלשים יום דבהא מספקא לן אי תנאה הוי או חזרה הוי ובעל מנת לא איסתפקא לן אלא במעכשיו או אם אתן לך דמי וכמעכשיו אם מתי דגט דלית בה ספיקא, הילכך בלאחר ל' יום ספיקא הוי אם נתקרע הגט או שאבד אינה מגורשת וכן אם הניחתו בצידי רשות הרבים או בסימטא ולסוף שלשים יום אינו ברשותה אינה מגורשת, ואפילו נטלתו משם אחר מכאן דהוה ליה כטלי גיטיך מעל גבי קרקע הואיל ובעידנא דחייל גיטא ליתיה בידה או ברשותו, ובגיטין ירושלמי [פ"ז ה"ג] יש להם שורש לדברים הללו, הילכך הא דרמי בר חמא ודרב נחמן מיתוקמי במעכשיו אליבא דהילכתא כמו שכתב הרב רבי אפרים ז"ל. מכל מקום תמה הוא הרב רבי יצחק ז"ל למה לא כתב מכל זה כלום.
<h2>דף עו.</h2>
במאור דף לז: ד"ה ת"ר זה. לרי"ף סי' תקמא. כתוב שם: הרי זה גיטך על מנת שתשמשי את אבא שתי שנים וכו'. כתב עלה הרב רבי יצחק פאסי ז"ל והילכתא כרבנן, ואע"ג דקיימא לן דבעינן תנאי כפול [ה"מ] באם תשמשי ואם לא תשמשי וכו' כדכתיבא בהלכות. והוה קשה לי טובא פסק זה, משום דלא משמע מסוגיא דגמרא דמימרא דרבי דכל האומר על מנת כאומר מעכשיו דמי וכו'. אמר אברהם: נראה בעיני שכל זה שכתב שבוש הסופר הוא, סוף דבר דברי הגאון ז"ל כדברי הרב ז"ל, ועליהם אנו תמהים, כי זה הלשון אינו נכון בעינינו כי לא יבוא הטעם ההוא כן לענין הפסק. וכבר כתבנו כל זה בהשגותנו.
<h2>דף עח.</h2>
במאור דף מ. ד"ה אמר לה. לרי"ף סי' תקמד. כתוב שם: אמר לה כנסי שטר חוב זה או שמצאתו מאחוריו, קוראה והרי היא גיטה, אינו גט עד שיאמר לה הא גיטיך. אמר אברהם: ואפילו במדבר עמה על עיסקי גיטה. כתוב שם: ואיכא דקשיא ליה הא דגרסינן בפרק הניזקין [דף נה.] וביבמות בפרק חרש שנשא פקחת [דף קיג:] אמר רבא מעדותו של רבי יוחנן בן גודגדא נלמוד אמר לעדים ראו גט זה שאני נותן לאשתי וחזר ואמר לה כנסי שטר חוב זה הרי זו מגורשת, לאו אמר רבי יוחנן בן גודגדא לא בעינן דעתא הכא נמי לא בעינן דעתא. אמר אברהם: דברים שהם פשוטים בגמרא איך בלבל אותם, כי זה שאמר לה כנסי שטר חוב זה חיישינן דלמא בטולי בטליה, ואילו היה מדבר עמה מתחלה על עסקי גיטה ואפילו הכי כי שקלא מניה ואמר לה הא גיטיך היא מגורשת, דספיקא בעלמא הוא דהוי והשתא הוא דמגלי דעתיה דלא בטליה אלא משום כיסופא הוא דאמר לה הכי, אבל כי אמר לעדים ראו גט זה שאני נותן לאשתי אע"פ שאמר לה כנסי שטר חוב זה הוי גט, דאי איתא דבטליה לעדים הוה אמר להו והאי דאמר לה הכי משום כיסופא הוא דאמר לה והכי איתא ביבמות [שם]. והא דאמרינן בקידושין [דף ו.] אילימא כשאין מדבר עמה על עסקי גיטה וקידושיה מנא ידעא לה מאי קאמר לה, אני אומר שאף על הגירושין הוא מקשה, ולא כדברי בעל החבור הזה, אלא כיון שהוא אמר לה בלשונות זרות שאין להם משמעות על הגירושין הויא לה כמאן דמחייך בהדה דבטולי בטליה לגיטא, והאי דקאמרינן מנא ידעה הא ודאי משום קידושיה נקט להאי לישנא, מיהא משום גירושין נמי איכא לאקשויי מהיכן נודע שלשם גירושין נתן לה הואיל ובלשונות זרות אמר לה דילמא אחוכי קא מחייך בה, ותריץ ליה לעולם במדבר עמה על עסקי גיטה וקידושה ואי דיהב לה סתם ה"נ דהוה גיטה והוו קידושיה, וכי איבעיא לן דאמר בהני לישני וכו'. מיהו אע"ג דלא בעינן דעתה רמז מיהו בעינן, ובחרשת בעינן רמיזה או שיאמר לעדים ראו גט זה שאני נותן לה, ובפיקחת שיהא מדבר עמה על עסקי גיטה, דפשטה דמתני' [מע"ש פ"ד מ"ז] היה מדבר עמה על עסקי גיטה וקידושיה וכו' קתני גיטה דומיא דקידושיה דנהי דדעתה דאשה לא בעינן אבל דעת האיש מיהא בעינן. כתוב שם: ולדברינו אנו הוא הדין לגירושין דבעינן שידעו העדים במאי דקאמר, ואין בין קידושין לגירושין אלא שבקידושין בעינן דעת העדים ודעת האשה ובגירושין די לנו בדעת העדים. אמר אברהם: או שיהא מדבר עמה על עסקי גיטה ולא יאמר לה דבר שנראה כמבטלו.
<h2>דף פ:</h2>
במאור דף מא: ד"ה כתב. לרי"ף סי' תקמט. כתוב שם: כתב לשם מלכות שאינה הוגנת וכו', עד גם הרי"ף ז"ל טעה בזה שלא הזכיר שמעתתא דרב יהודה אמר שמואל [דף פ.]. אמר אברהם: ולמה לא יהיה הקושיא כפשטה דעל שלום מלכות גופה קא מקשה, ואי משום דרב יהודה אמר שמואל דאמר משום סנטר שבעיר מגורשת לרבנן ותנשא לכתחלה, מאי קשיא מהכא דהא איכא שלום מלכות הואיל והזכיר הסנטר שלו, אבל היכא דלא מדכיר ההוא מלכות כלל רבנן מודו שתצא, אבל בכולן הולד כשר לרבנן חוץ משינה שמו ושמה. ומה שאמר גם הרב אלפסי ז"ל טעה שלא הזכיר שמעתתא דרב יהודה אמר שמואל, ולמה יזכיר אותה הרב ז"ל דהא אין כותבין שום מלכות עכשו בגיטין ובשטרות.
<h2>דף פד:</h2>
במאור דף מד: ד"ה כל התנאין. לרי"ף סי' תקנו. כתוב שם: כל התנאין פוסלין בגט. פירוש אם נכתבו בתוכו. ונ"ל כי הני מילי בשלא נתקיים התנאי, כלומר שחזר בו ובטלו וחזר ומחקו מכתב הגט, דהיינו דומיא דמתני' אם כתבו בתוכו אע"פ שחזר ומחקו פסול וכו', עד והכי מוכחא מסוף פרק מי שאחזו [דף עז.] וכו'. אמר אברהם: לא מוכחא ולא נהירא ולא מיחוורא. דההוא כתב גט על תנאי דקאמר, התם לאו דכתיב תנאי כלל, אלא כמי שאמר כתב גט על ספק, כלומר שהספק היה על הכתיבה עצמה אם ניתן ליכתב קודם י"ב חדש, אבל כל תנאין האמורין בגיטין אינם אלא על הנתינה, ואם יש ספק בכתיבה אין כאן וכתב לה ספר כריתות, ועל זה תמהו על דברי רבי יוסי ובין נתקיים ובין לא נתקיים אם יש ספק בכתיבה לדברי הכל פסול, לא נחלקו רבי וחכמים אלא על תנאי הכתיבה אם כתבו בגט. והירושלמי [פ"ג ה"א דף טו:] שהביא לאו דסמכא הוא דגמרא דילן [דף פד:] לא אזלא בההיא טעמא כלל, דהא מפרשינן בגזירה פליגי למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה אבל קיום התנאי לא מעלה ולא מוריד, אלא כיון שנכתב בו התנאי לאו ספר כריתות הוא, ושמא בטעות הוא כשאר טעיות הרבה שבו, ואיפשר שהוא בהפך, א"ר יודן מה פליגין בשלא ביטל תנאו אבל ביטל תנאו אפילו רבי מודה, כלומר בחוץ הוא שאנו אומרים אע"פ שחזר ומחקו פסול, אבל בשאר תנאין אם חזר וביטלו כשר, שהרי בשעת נתינה מיהא כריתות הוא, והתם גרסינן בהאי דוכתא רבי זירא בעי קומי רבי מונא הדא אמרה אין תופסין כרבי אמר ליה מאי בעית כרבי יהודא דהוא פוסל בטופסין, פירוש מקשה הוא על מי שמפרש דברי רבי אפילו לאחר התורף דגזר לאחר התורף אטו לפני התורף, מעתה לרבי הסופר לא יכתוב טופסי גיטין דגזרינן טופס אטו תורף, ושני ליה אין הכי נמי דכרבי יהודה סבירא ליה דגזר. ומה שכתב בעל המאור הזה דרב ספרא כרבי זירא סבירא ליה שפיר אמר, וכך היא כתובה אצלי, דהאי חוץ שפוסל על פה וכו' דאמרי רבנן על שעת נתינה הוא.
במאור דף מד. ד"ה אמר רב ספרא. לרי"ף סי' תקנו. כתוב שם: ועד כאן לא פסל רבי כל התנאין בגט, הני מילי בכתב אבל על פה לא, ואם נתקיים התנאי אע"פ שכתבו בתוכו ואפילו לפני התורף כשר לדעתו, מיהו חיישינן [למנהגא] וכו'. אמר אברהם: זה אינו כלום, הירושלמי [פ"ג ה"א] שכתב למעלה הטעהו, אבל ודאי אם הזכיר על הנתינה תנאי על פה (כאן חסר בכ"י) נכתבו לאחר כשר כרבנן דפליגי עליה דרבי (כאן חסר בכ"י), אבל לפני התורף כשר, מדתנן אמר כתבו גט ותנו לאשתי אם לא באתי אם כתבו ונתנו לאחר י"ב חדש כשר, והא הכא שהתנאי שנאמר קודם התורף וכשר ומנין שאם נכתב התנאי לאחר התורף שהוא כשר, חדא דיחיד ורבים הלכה כרבים, ועוד דגרסינן בפרק שני [דף כב:] ואפילו רבי אלעזר לא הכשיר אלא לאלתר אבל לאחר עשרה ימים לא דילמא תנאי הוה ביה וזייפתיה, אלמא איכא דוכתא בגט דכשר ביה תנאי ומאי ניהו לאחר התורף כרבנן. כתוב שם: ונמצא כתוב בתשובת רבינו האיי גאון ז"ל דלא שריא למעבד הכי לכתחלה משום גדר שלא לפרוץ באיסור אשת איש ממנהג הראשונים ותקנתם. אמר אברהם: מעולם לא אסר הגאון ז"ל את האשה להנשא, שהרי אמרו [דף פג:] על מנת שלא תשתי יין כל ימי חיי פלוני הרי זה כריתות ולא אמרו בזה ניחוש לשום דבר, שאם כן כל ימיה תעמוד בזו החששה, וליטלו הימנו ולחזור וליתנו לה אי אפשר שכבר קנאתו ונתגרשה בו ונעשית מצותו, אבל כך אמר הגאון ז"ל שנמנע אותו מלומר כך בשעת גירושין אבל מה שעשה עשוי. כתוב שם: ויש מי שאומר בעל מנת שלא תבעלי לפלוני כיון שלא הותרה אצלו בשום ביאה בעולם לא בנשואין ולא בזנות שיורא הוי בגיטא, והאי על מנת כחוץ דמי, משום דבעינן שיתירנה לכל איש ואיש. ולדידן לא מכרעא מילתא הכי, שהרי התירה להתפיס לו קידושי כסף ושטר. אמר אברהם: הרי זה כמי שאמר חוץ מזנותיך. ועלה בתיקו [דף פה.] אלא שזה חוץ וזה על מנת.
<h2>דף פה:</h2>
במאור דף מה: ד"ה הא דאתקין. לרי"ף סי' תקנח. כתוב שם: הא דאתקין רב בגיטי מן יומא דנן ולעלם, לאפוקי מדרבי יוסי דאמר זמנו של שטר מוכיח עליו וכו', אבל בדיעבד לא פסלינן ליה לגיטא וכו'. אמר אברהם: אף אני כך כתבתי במיומא דנן, דתקנתא היא דילמא איכא דלא סבירא ליה כרבי יוסי ופסיל לגיטא.
<h2>דף פו.</h2>
במאור דף מו. ד"ה כתב בכתב. לרי"ף סי' תקס. כתוב שם: כתב בכתב ידו ואין עליו עדים. כתב הרב רבי אפרים ז"ל, הא דאמר מרן לא מסתברא אלא לרבנן דאמרי כתב בכתב ידו ואין עליו עדים פסול ואפילו נתנו לה בפני מאה עדים קא פסלי וכו', עד דהא עדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדתן בבית דין. אמר אברהם: דברי הרב הזה לא נתחוורו. תינח שתירץ הקושיא הראשונה דרב אליבא דרבנן קאמר וליה לא סבירא ליה, אבל מה שהקשה [על] הרי"ף ז"ל מן המשנה שאין העדים חותמין על הגט אלא מפני תיקון העולם מאי תירוציה, אי מייתי עדים או אזלי למדינת הים היכי משתריא הך איתתא אי אתי בעל ומערער ואמר לא נתתי לה בעדים, ואפילו אי מקיימה נמי חתימה דסהדי לאו כלום היא, ואפילו חתומים עליו עשרים ושלשה לקיום החתימה בעינן עידי מסירה ולא מהניא חקירת העדים להאי מילתא ולא מידי דאינהו לא מסהדי אלא על מה שכתוב בגט אבל הנתינה מילתא אחריתי היא ואינהו לא ידעי בה כלל, אלא שמע מינה שכך היתה התקנה שאם נתגרשה בעידי חתימה שתינשא לכתחלה, ולכתחלה מיהא בעינן עידי מסירה כי כן הרב ז"ל מודה. ואיפשר לומר שלא היתה התקנה לרבי אלעזר אלא בגיטין מפני תקנת עגונות אבל בשטרות לעולם בעינן עידי מסירה וסגי ליה בהן, ואין הלכה כמותו כלל בשטרות, כי כן כתבתי בהשגותי בראיות ברורות. מעתה לפי דרכנו הצלנו את הרב ז"ל מכל הקושיות ועמדו דבריו כהוגן. וראיה עוד לדברי הרב ז"ל ממאי דאמרינן בפ"ק [דף ד.] מודה רבי אלעזר במזויף מתוכו שהוא פסול, ובשמות מובהקין של גוים פליגי רבי שמעון ורבנן [דף י:] אי גזרינן אטו שאינן מובהקין או לא, וטעמא הוא משום דהנך כולהו דילמא אתי למיסמך על עידי חתימה דפסילי, ואי ס"ד לית ליה לרבי אלעזר עידי חתימה כלל השתא בעדים כשרים לא סמכינן בלא עידי מסירה בעדים פסולין סמכינן, אלא שמע מינה אית ליה לר' אלעזר כי האי סברא דאמרינן ש"מ. ועוד מה יעשה הרב אפרתי במעשה דכתובת חתנים [דף פח.] דסבר רבי אבהו לאכשורה בטופסיה דספרא וחד סהדא ורבי ירמיה אצרכוה לחתם ידא דספרא, והנהו ודאי הלכה למעשה הוו מיירו תרוייהו ובלא עידי מסירה, דאי הוו עידי מסירה אפילו בטופסיה דספרא הוו מכשרי ליה כרבי אלעזר, ובחתם סופר ועד מיהו אכשרוה. כתוב שם: ועוד יש לנו ראיה לדברינו מההיא דתנן [דף פו:] שנים ששלחו שני גטין שוין ונתערבו, דאוקמה רבי ירמיה דלא כרבי אלעזר, ואם איתא דאית ליה לרבי אלעזר עידי חתימה נמי כרתי, היכי מיתוקמא מתניתין כרבי מאיר ולא מתוקמא כרבי אלעזר, ואמאי לא אוקמה בעידי חתימה נמי כרתי מפני תקון העולם ודברי הכל. אמר אברהם: כבר כתבנו דאית ליה לרבי אלעזר עידי חתימה נמי כרתי מפני תקון העולם שאם נתגרשה תינשא לכתחלה, מיהו לכתחלה בעינן עידי מסירה כדאמרן לרבי אלעזר.
<h2>דף פט.</h2>
במאור דף נ. ד"ה הא דאמרינן. לרי"ף סי' תקסט. כתוב שם: הא דאמרינן [בנהרדעא] מבטלי קלא באמתלא היוצאת אפילו מכאן ועד עשרה ימים. אמר אברהם: ומנא ליה הא, דילמא אי מבררא קלא דלאו כלום הוא לא שרינן לה בלא גט, הואיל והוחזקה קודם לכן במקודשת, כדי שלא יאמרו ארוסה יוצאה בלא גט.
